<!object,application/x-shockwave-flash,http://www.youtube.com/v/Kz26ltBjZqs&amp;hl=en&amp;fs=1,425,350,object>


אהבתי את המקום הזה, ומכל מיני סיבות, נגמר.
הייתי צריכה לעשות את זה לפני שנתיים, אבל מוטב מאוחר מאשר להשאר חצי חצי.
יש בלוג חדש, רובכם מוזמנים.
תודה שבאתם.
צ'או

יום שישי בבוקר. שיעור בלט, מוסך (550 שקל, יצאתי בזול), סיבוב קצר בעזריאלי.
בעלת הבית שלי נותנת לי שולחן קפה, אני מסתובבת בשוק לוינסקי וקונה כיריים חשמליות, ייבוש כלים נתלה (דרוש: ידיד + מקדחה כדי לתקוע 2 דיבלים בקיר, קפה וסימפטיה למתאים). כוס מיץ גזר סחוט טרי ברחוב, מזכירה לי מיץ קנה סוכר מהמזרח. אנשים כמוני לומדים לאכול ברחוב ולהסתובב בשווקים רק בטיול וכל הזכרונות הראשוניים שלנו משם.
יושבת לצהריים ברוטשילד עם חברה ומקשקשת על הישרדות (ועל כך שלעולם לא ניתן לקבל כוס מים במסעדה כשמבקשים פחות מ-5 פעמים), מצליחה להשיג ביצים קוטג' וכמה ירקות בשלוש בצהריים, נחה קצת, ופתאום אני מול המחשב כדי לכתוב את ביקורת התעמולה הרשמית שלי. (עשיתי כבלים. נראה כמה זמן זה יחזיק.)

תעמולת בחירות
אילו הייתי צריכה להחליט על סמך התעמולה לאיזו מפלגה להצביע, כנראה הייתי הולכת על עלה ירוק. בחיי, הם היחידים שיוצאים מהקופסא ונותנים לנו טלויזיה איכותית. נתוני הרייטינג הירודים מראים שחוץ ממני אף אחד לא אוהב את התשדירים האלו, ואני יכולה די להבין.
המפלגות הגדולות הולכות כולן על המתכון הבטוח ששולט בתשדירים מאז שאני זוכרת אותם: קו אחד של הפחדה ולכלוכים על היריב, קו אחד של טפיחות עצמיות על השכם. זה מלוכלך ונפלא והם נכנסים אחד בשני כמו קרב כלבים מצויין. כמה רשמים:

- מביאים איזו דמות פוליטית אהודה, נניח בני בגין, מעמידים אותו בפוזת פוטו רצח, ונותנים לו להקריא מהמכשיר ההוא שמריץ כתוביות (איך שלא קוראים לזה), טקסט חד גוני בסגנון "אני תומך בראש המפלגה שלי", נניח ביבי. ברקע מתנופף דגל ישראל. כי אנחנו פטריוטים. וכי אין לנו תקציב לצוות שיגרום לזה להראות טוב.
- קדימה עשו את זה קצת יותר טוב כי אצלם ויתרו על הפוטו רצח והטקסט המוכתב מראש, כך שכל הסיפור נראה קצת יותר אמין כשפרס חלק מחמאות לציפי לבני על תפקודה כשרת חוץ, ואפילו השקיעו בעריכת קטעי וידאו של פוליטיקאים מחו"ל.
- עדיין קדימה עשו מעט מדי כדי לבסס את דמותה של ציפי לבני ואת החזרה על שמה כעל מנטרה כאילו היה זה בעצם שם של אלה. הליכוד לחצו על זה יותר וגם הקו נגד ציפי לבני היה מדוייק יותר כתעמולה ולחץ בדיוק על נקודת התורפה שלה - אף אחד לא זוכר יותר מדי מה היא עשתה לפני שהיתה שרת חוץ, ואלו לא היו דברים זוהרים במיוחד. (הנסיון שלה, כמובן, שם בכיס הקטן את הנסיון של ביבי ב-96, כשנבחר לראשות הממשלה, והספיק לכהן קודם רק כסגן שר חוץ, אבל בתעמולה כמו בתעמולה, העובדות פחות חשובות מהרושם).
- "ביבי - אני לא מאמין לו" חזק כסיסמא ונדבק מצויין. ובכל זאת ביבי הוביל וממשיך להוביל בסקרים, אז כנראה שראש ממשלה שקרן זה לא מה שמפריע לאנשים. אולי אם היו הולכים על הקו של חוסר ההתאמה שלו לתפקיד (מה שהם עשו חלקית בתשדירים + אזכורים למאורעות העבר, והיה חזק מאוד לדעתי) זה היה אפקטיבי יותר.
- וזה בדיוק מה שהליכוד עשו - "זה גדול עליה". פוגע בנקודה הקריטית למי שרוצה להיות ראש ממשלה.
- התשדיר על איך ציפי לבני כאישה הצביעה נגד נשים בכנסת, לא רע בכלל. ואני שואלת, מה ביבי הצביע על החוקים האלה?

המפלגות הבינוניות
- בליל גדול של פמפום שמם של המועמדים ו/או אותיות המפלגה. שוב הפוטורצח.
- בין התומכים במפלגות הבינוניות ניתן למצוא גם אנשים מהשורה ולא רק פוליטיקאים דגולים. שלום, אני אישה זקנה ואני מצביעה ליברמן. אני מצביע פעם ראשונה והחלטתי על ש"ס. השתכנעתם?
- מרצ עם הפרדוקס הלוגי: אתה לא רוצה את ביבי ליברמן, ולא שהיית מצביע להם אלא לעבודה או קדימה, אז תבוא אלינו ואז, אנחנו נחסום אותם! הם לא יוכלו לשבת עם הימין בקואליציה! איך נעשה את זה? אם הם לא יכנעו לדרישות שלנו, אנחנו נבכה! ממש חזק! ואז, כיוון שיהיו לנו המון מנדטים, ולעבודה-קדימה לא יישאר כלום, ביבי לא יזרוק להם אפילו עצם בתוך הקואליציה ויכניס פנימה גם את האיחוד הלאומי, ואז ממש נראה להם!
- ש"ס: המפלגה הזו לא מבינה משהו. כשציפי לבני אומרת שהיא לא נכנעת לסחטנות, היא מתכוונת בדיוק אליכם, וכולם יודעים את זה. ואתם יודעים משהו, זוכרים את שינוי? זוכרים כמה מנדטים הם קיבלו ואיך הם העיפו אתכם מהקואליציה? יופי. אז למה אתם עושים לה תעמולה בחינם על חשבון הזמן שלכם?
- התשדיר של יהדות התורה ממש יפה. הם הלכו על משהו פוזיטיבי, על התרומה שלהם לחברה, על עזרה, יש שירים וזה יוצר אוירה שונה לגמרי מכל שאר מה שסביבם.

המפלגות הערביות
בכלליות כל אחת מחליטה איך לפנות לקהל שלה. אלו שמדברים רק בערבית וגם בלי תרגום - כנראה אומרים בצורה מנומסת, "איטבח אל יאהוד". מי יבין? (ליברמן. רק הוא מבין ערבית.)
אלו שמדברות חצי חצי ערבית עברית - רוצים גם מצביעים יהודים ובינינו, זו טקטיקה נבונה כי אצל הערבים אחוזי ההצבעה נמוכים לאללה ממילא.
חד"ש עושים אחלה קמפיין, הם מדברים על הנושאים עצמם ולא על הפוליטיקה (בניגוד למרץ). זה עוד ישתלם להם.

הקטנות והמתנדנדות
עלה ירוק, כאמור, שיחקו אותה. הסרטונים של קופטש צריכים לעשות את זה, אם רק לא ירד גשם והחבר'ה יטרחו ללכת לקלפי. יש להם סיכוי ריאלי.
הגימלאים גייסו גם הם דמות טלויזיונית, את גדעון רייכר. גם זה עשוי להצליח, התעמולה שלהם מאוד אפקטיבית והוא נתפס כאדם רציני.

הפוגה קומית
יש אנשים שמשקיעים המון זמן ומשאבים כדי לרוץ לכנסת באיזו מפלגת אני-מעופף וחושבים שזה יעבוד.
אין כאן שמות, כי ממילא איש לא יזכור.
- הקצנת הפוטו-רצח + קריאה מפס נגלל שהובאה לדרגת אמנות, עם תגבור של עריכה קוטעת כל כמה שניות. טלויזיה גרועה במיטבה.
- סטודנט לקולנוע מצא אחלה דרך לחפש עבודה למרות המיתון: הוא עשה סרטון חמוד למפלגה נאיבית, עם "פוליטיקאי" שמעביר כסף מהמסים למשכורת שלו. אחלה פרומו, בחינם + זה בטח נחשב לו כפרוייקט ללימודים.
- טעם רע: סרטון הפיפי. איכס.
- הזויים באמת: אלו שלא רוצים לנצח, הם רוצים רק להיות. לא הבנתי מה האג'נדה שלהם, אבל האפקטים נראים כמו איזה קטע "על טבעי" בסרט מד"ב.
- המלחמה בבנקים: הו, לא, לא שוב.
- "לא שמאלני, כן חברתי, ולא ש"ס". מקרה ברור של הברזה משיעורי הבעה. שלילות מרובות זה רע. ועכשיו זה יתנקם בך.

באופן כללי אני בעד לסגור את כל האנשים האלו בחדר אחד עם קירות רכים, יחד עם מאיר מהישרדות.


וקריאה לכל העצלנים: לכו להצביע. בלי תירוצים, זה יום חופש, לא צריך הודעה לבוחר, אתרו את הקלפי שלכם ויאללה.

אני נורא מאוכזבת מציפי לבני. חרא קמפיין יש לה. רק בגלל זה היא לא לוקחת בחירות וחבל, כי זו הזדמנות שהיא פספסה.
לא צריך להיות פרסומאי דגול כדי לראות כל מה שהיא לא עושה (עד כמה שזה נראה מתוך שלטי חוצות ופרסומות באינטרנט, כי כידוע אני לא רואה טלויזיה, רק סדרות ספציפיות כשבא לי, אבל דווקא תעמולה אני אוהבת).
היא לא אמרה לפני חודשיים, ביבי גנב לכם את הפנסיה.
היא לא אמרה בזמן המלחמה, קדימה עם חיילי צה"ל.
היא השאירה לביבי את היכולת לשחק על זה שהוא טוב לכלכלה, למרות הקריסה של קרנות הפנסיה שהוא אחראי עליה חלקית, ולקחת קרדיט על המלחמה שאין לו שום קשר אליה.
ואחרי זה היא מצפה להיות ראש ממשלה.
זה לא עובד ככה חמודה שלי.
נכון, את הפוליטיקאית היחידה שכנראה הייתי מצליחה לסבול ברמה האישית. את לא מושחתת עדיין ומצד שני, כנראה שחסרות לך גם המעלות של היכולת לעשות קומבינות ולסגור דילים. כי זה מה שצריך. לא רק בארץ שלנו, בכל מדינה. כדי לנהל את המדינה צריך לסגור דילים וצריך להתפשר. צריך להיות הסוג הזה של פוליטיקאי שכולם אוהבים להכפיש אבל לא יכולים לזוז צעד בלעדיו.
אבל את לא מתפשרת, כנראה כי לא מספיק חשוב לך לנצח. את לא נאבקת. את לא מתאמצת.
ככה מפסידים.
אז אנחנו נקבל את ביבי, ואני לא סובלת אותו, כי בכל תפקיד חוץ מראש ממשלה הוא רק ניסה לחזור להיות הראש תוך תקיעת סכינים בגב בתירוץ מצוץ מהאצבע כזה או אחר, כאילו מישהו בכלל טורח להאמין לו, ובתור ראש ממשלה כבר ראינו שיש לו אפס חוט שדרה ואפס יכולת עמידה בלחצים. אני מאמינה שהוא למד משהו מאז הפעם האחרונה אבל לא מספיק. יש דברים שלא משתנים כל כך בקלות ולא הייתי שמחה להמר על גורל המדינה בידיים שלו.

אני בכלל מצביעה לליברמן. למרבה הצער אף אחד חוץ ממנו בכלל לא מגדיר נכון את הבעיה.
הבעיה היא ארוכת טווח והיא, שברגע שהערבים יהיו רוב במדינת ישראל, אנחנו לא נוכל לחיות כאן, נקודה.
הפתרון של השמאל הוא להגיד, בואו נחבק אותם וניתן להם כל מה שהם רוצים, זה יספיק להם, אם יהיה להם טוב הם לא יפגעו בנו, יהיה טוב אחי, אל תדאג.
הפתרון של המרכז הוא להתעלם מהבעיה. רק הפלשתינים בעזה הם בעיה, ערביי ארץ ישראל הם בכלל לא נושא.
ליברמן אומר, בואו נשים את כל הבעיה על השולחן. בואו נבין שיש כאן שני עמים עם אינטרסים מנוגדים ובטווח הארוך זה יתפוצץ לנו בפנים, ולא משנה כמה נחמדים נהיה אליהם. ובואו ניתן להם לגור בפלשתין ונשים גבול בינינו. וזהו.
כן, הייתי שמחה אם ליברמן היה טיפוס יותר סימפטי, עם חזות קצת יותר נאה, צורת התבטאות קצת יותר מאופקת, ואם הוא לא היה שם במפלגה כל מיני אסתרינות טטרמניות עם תארים לא קיימים. לא, אני לא מסכימה עם הדעות שלו אחת לאחת, ואין לי שום כוונה להתווכח עליהן, להגן עליהן, או אפילו לזכור את כולן במדוייק.
אבל כרגע הוא היחיד שמגדיר נכון את הבעיה, והבעיה כאן היא לא איזה סיגריות מותר או אסור לי לעשן וכמה עמלות אני משלמת לבנק, והאם הדתיים ימשיכו לעשוק אותנו וכמה מושחת השלטון. הבעיה היא האם אני בכלל אוכל לחיות כאן עוד שלושים שנה עם הסיגריות והעמלות שלי, ולריב עם הדתיים על הכסף ולהתעצבן שהפוליטיקאים מושחתים. עוד שלושים שנה יהיה מאוחר מדי לפתור את הבעיה הזו, היא תגדל למימדים מפלצתיים ותהיה למעלה מכוחותינו. עכשיו הזמן.

ועכשיו, בקשר לעזה, גם אם באיחור. השמאל שטף אותנו בתעמולה הלקוחה ישירות ממרכזי התעמולה של החמאס (או לחילופין, מתקשורת זרה שמקבלת דיווחי חמאס ולא בודקת אותם), על כמה נורא כל מה שהצבא עשה שם. אני תומכת בהריסת תשתיות טרור. אני תומכת בחיסול טרוריסטים. אם ניתן לתינוקות שהחמאס שם כמגן אנושי למנוע מאיתנו להגן על עצמנו ועל התינוקות שלנו, אנחנו רק מעודדים אותם להשתמש עוד ועוד בטקטיקה הזו ולא נוכל לפגוע בהם כלל. התקווה שלנו היא שמה שהתחיל לקרות ימשיך - האוכלוסיה האזרחית העזתית תתקומם כנגד החמאס על סיכון האזרחים.
לגבי זה שאנשים חפים מפשע נהרגים, וזה רע. ברור שצה"ל עדיין עושה טעויות והורג לפעמים את האנשים הלא נכונים. זה עצוב, זה טראגי, וזו מלחמה. לפעמים נשארת רק הבחירה בין רע ליותר גרוע, וצריך להיות לנו האומץ להשתמש בה, כי זה מה שיש. והרי אם הם לא היו יורים עלינו, בכוונה לפגוע בחפים מפשע, כל זה לא היה קורה.

ובקשר לעלה ירוק - זה הצחיק אותי:




ולסיום: כמה מחברי הטובים ביותר הם שמאלנים. אני מאוד אוהבת אותם ויש להם זכות מלאה להביע את דעתם גם אם היא לא מוצאת חן בעיני. אני לא מעירה הערות אישיות בדיונים פוליטיים (כדוגמת: "אתה אדיוט") ובטוחה שגם הם לא.

(וזה, כמובן, בהנחה שיהיה פה בכלל איזשהו דיון, ושהוא יהיה פוליטי, וזה בסדר גמור אם לא. אני בכלל אורזת למעבר דירה כרגע אז למי יש זמן. נשיקות)

[אף מילה על עזה]
לנהג מונית שלי יש מונית ענקית וזקן מצחיק כזה, כמו של גמד או הוביט או לפריקון*. אני מתאפקת לא להגיד מילה על זה. במקום זה אני שואלת אותו על מה השיר שבמערכת. הוא אומר שזה שיר פוליטי. יש לו מנגינה של שיר אהבה, אני אומרת. כן, המנגינה מאוד יפה, גם המלים יפות, אבל זה פוליטי, זה מדבר על החיים במשטר של המפלגה הקומוניסטית.
אני חושבת לעצמי שזה קטע כזה של רוסים, הכל אצלם מגיע מתוך איזו תשוקה וגם הפוליטיקה, שאצלנו היא הנושא הכי מאוס שיש, לובשת אצלם איזה נופך רומנטי, יצרי, אידיאולוגי. אולי בגלל זה תמיד היו לי הרבה חברים רוסים, בגלל התשוקה הבריאה הזו שלא באה על חשבון החשיבות של השכלה ודברים שכאלה. מצד שני, אולי זה סתם עניין סטטיסטי, סך הכל גדלתי בחיפה.
כשיצאנו מהפאב ישב שם איזה אקס לא כל כך ישן עם איזו צ'יקיטה, ואמרנו שלום בנעימות אמיתית והוא לא דגדג לי את הריס, ממש כמו כשיצאנו, וחיבבתי אותו סתם ככה בתור בנאדם, ממש כמו כשיצאנו. ובכל זאת שמחתי שלפני שבוע נתקלתי בו בסצינה ההפוכה כי גם אגו זה דבר חשוב למרות שכולם אוהבים לזלזל בו ולספר לכל העולם כמה אין להם כזה והם לא פועלים מתוך אחד כזה, במיוחד כשהם כן.

היום שוב עמדתי שעה בפקק בדרך חזרה מהעבודה אבל אמרו לי שזה רק הפסטיגל וזה עובר. אני שמחה שסוף סוף המופע המטופש הזה מתגלה בפרצופו האמיתי, בתור מקור כל הרע בעולם. אני שונאת כשיש מסיכות מיותרות.

החלטתי לראות את השרדות 2. אז מה אם כולם רואים את זה. אני לא תמיד חייבת להיות יוצאת דופן, רבאק. וזה לא ימנע את זכותי לקטר על התת-רמה של העניין. בחיים, אבל בחיים, לא הייתי עושה לעצמי דבר כזה, זה פשוט מאזוכיזם טהור. יש דרכים יותר קלות לעשות מליון שקל ולהתפרסם, ואני כנראה אעדיף אותן.

* זה נכון שלפריקונים לא קיימים, ובכל זאת.

---

נ.ב.
עוד מישהו חושב שהקמפיין של ציפי לבני ממש גרוע ואפילו ברק חמסה חמסה לוקח אותה בסיבוב?

לא מזמן חזרתי הביתה מויפסנה (כן, שוב) כדי לשמוע בסבלנות שהאקס המיתולוגי שלי מתחתן (אני חייבת בנזוג לחתונה הזו, ומצידי שיהיה פיקטיבי) ושהבחור שיצאתי איתו חושב שזה לא יכול לעבוד בינינו (וצודק, לעזאזל).
אבל מה שיותר חשוב, שמעתי על התוצאות של 2 מערכות בחירות מרגשות: זו של אובמה, הנשיא השחור הראשון של ארהב, וזו של נמרוד ורוקסן, שקטפו בצדק את העונה הכי מרגשת של היפה והחנון שראיתי, פרט אולי לעונה 3 האמריקאית, שהיתה מאממת.
ובקרוב נכונו לנו עוד 2 מערכות בחירות, הארציות והמוניציפליות.
מתישו אולי אכתוב איזה פוסט פוליטי על ציפי לבני שתהיה, אם תרצה השם, ראש הממשלה הבאה שלנו, הגיע הזמן שתהיה כאן פוליטיקאית ששווה לאהוב ושגם יודעת לנהל משא ומתן וגם עושה משהו טוב ליחסי החוץ שלנו, וגם לא אני היחידה שחושבת ככה.
ובינתיים אני רוצה לומר מילה על הבחירות של מחר ולמה אני הולכת להצביע לחולדאי, בניגוד לכל לרוב החברים שלי בפייסבוק.
(טוב, זה לא מילה. התארך לי.)

למה?
אני בטח לא מאה אחוז מרוצה ממה שקורה בתל אביב. לא משכר הדירה, לא מהקנסות על החניה, לא מזה שאין חניה ולא מזה שהתחבורה הציבורית היא לא מה שיש באירופה. אבל, יאמר לזכותו של האיש הזה, הוא עובד, ועושה מה שהוא יכול, וצריך לזכור שראש עיר לא יכול לעשות הכל וגם מה שהוא יכול, לוקח זמן. הוא לא רוצה להיות ראש ממשלה כמו מצנע הזכור לשמצה שהרס לי את חיפה, הוא רק רוצה להיות ראש עיריית תל אביב, ולהמשיך לעשות מה שהוא עושה כבר עשר שנים, שלוקח את העיר הזו, בסך הכל, קדימה. ובזכותו קמים מועמדים מסקרנים (רמז: זה לא אורן שחור) שיתחרו נגדו, כי זו נהיתה עיר ששווה לעמוד בראשה, בניגוד לחיפה, שכבר בערך 20 שנה מאז מועמד ששווה משהו התחרה על הזכות הזו (והפסיד).
ומי זה דב חנין בכלל? מסתבר שזה חבר כנסת של חד"ש(!) אבל דווקא את זה אני שמה בצד כי אנחנו מדברים על הרמה המוניציפלית. הוא אומר דברים כמו, אני אדאג לתחבורה ציבורית. שזה משהו שחולדאי "כמובן" מתנגד לו, חולדאי רוצה מכוניות פרטיות, כך חנין. זה נשמע לי אבסורדי - קשה להאשים את חולדאי בטפשות יתר והוא גם כן רוצה תחבורה ציבורית טובה. אלא שחלק מהסמכויות האלה עדיין בידי משרד התחבורה וחולדאי, בתור ראש פורום ה-15, מחפש דרכים לגרום לממשלה לתת לראשי ערים מתפקדות יותר סמכויות, בין השאר בזה. אז דב חנין עזר להעביר חוק שקשור לזה בכנסת וזה אחלה (וחולדאי היה חלק ממי שתמכו במהלך ויצרו לובי בשבילו). אולי שיישאר שם ויעזור להעביר עוד כמה חוקים כאלה, אם הוא מחוקק כזה טוב? הרי זה יעזור לעוד ערים בארץ וגם לתל אביב. למה לקפוץ להיות ראש עיר? איזה ארגון תקציבי גדול הוא ניהל? עזבו, איזה ארגון תקציבי קטן הוא ניהל? את ארגון הגג של ארגוני הסביבה. נשמע לי כמו משהו שמגייס תרומות ועושה דברים פילנטרופיים. עיריית תל אביב זה לא גוף פילנטרופי, זו מערכת גדולה ורצינית שצריכה לתקתק עבודה. ודב חנין עלול לרוקן את הקופה שלה. פשוט ככה. למה? כי המצע שלו מלא פרחים ופרפרים (והשמצות על חולדאי) ואין לו שורה אחת ברזומה של ניהול. וזה מסוכן. זה מסוכן להחליף ראש עיר שלמרות השגיאות שהוא עשה (מישהו אמר אוסישקין?), עושה גם הרבה טוב, באחד שהוא הימור בריבוע.
אז עדיף שלא.

כתבתי פוסט ארוך מדי והוא היה כתוב ממש נורא (כאילו לא כתבתי פוסט נורמלי כבר שנה-שנתיים ואני מחלידה).
אז אני אסכם:
בגלל מה שנראה כמו חיידק שאנטי, אני פוחדת שאני הופכת להיות צמחונית. אנד איט פריקס מי אאוט. אמאל'ה, הצילו, וכו'.
(זה לא שיש לי משהו נגד צמחונים. סאמ אוף מיי בסט פרינדז, וכו'. אבל הייתי בטוחה שאני מחוסנת. עוד רגע ואני אצטרף לאקטיביסטים המעצבנים עם השלטים של בשר זה רצח, ואז עדיף שמישהו יירה בי ונגמור עם זה.)

ובפינתנו - לא קשור לכלום:
עוד אחד מהבחורים הלא ברורים האלה שלח לי הצעת חברות בפייסבוק. שאלתי בנימוס מאיפה אנחנו מכירים והוא ענה לי (היית מוכרת לי לא זוכר מאיפה וגם אם לא אי אפשר להכיר אותך שיהיה סוף שבוע אנרגטי קסום ונוצץ!).
חשבתי שהתשובה שלי ראויה להיות כותרת של פוסט, כי אחרת יוצא שסתם בזבזתי את מעט השנינות שלי על בחור שלא ידע להעריך אותה, ואני ארגיש נורא עם עצמי.

בנעורי האמנתי שלכל רגש חזק, יש שיר מתאים של רחל טוב יותר מכל מה שאני אוכל אי פעם.
החלטתי להכיל את המשפט על רוב המשוררים כדי לכלול גם את הקטע היפהפה הזה, מתוך "בפרדס ליד השוקת" של יורם טהרלב.

עוד אני פוסע
לחפש אחריה
אהבת חיי
ואני יודע
תמה העונה
תמו נעורי.



טיפיקלי, משבר גיל השלושים מתחיל אצל נשים* מתישהו בין שנתיים לחודשיים לפני שעת האפס, ועובר ביום ההולדת עצמו. יש לי עוד כחצי שנה - יצאתי בזול.

* אצל גברים זה מתחיל לרוב ביומולדת עצמו ועובר זמן לא מוגדר אחכ.

** לצערי אין כרגע ביצוע נורמלי של השיר ביוטיובים וגוגל וידאוז למיניהם, הקוראים מתבקשים לדמיין את קולו המענגג של יהורם גאון מתנגן ברקע, מהזכרון. (אם יש לי קוראים שלא מכירים אותו [וזה לא סביר כי אני מכירה את שלושתכם, מה קורה עטלף?] - ילדים לכו לביצפר תעשו עם עצמכם משהו. או לפחות לים.)

<!object,application/x-shockwave-flash,http://www.youtube.com/v/NnRYC0W_0gc&amp;hl=en&amp;fs=1,425,350,object>

לא מרגישה צורך לכתוב, אבל חולה על השיר הזה של Charlie Daniels Band.

המממפ. נראה לי שזה זז ממש ממש לאט כרגע. טוב, אולי מחר.

אתמול היה לי פוסט נורא ארוך בראש, שכלל הכל, החל מדעתי על ברית מילה עברית, דרך הטיול האחרון שלי למדבר והסניאס המפתיע שפגשתי שם, עובר את החינה האשכנזית האסלית הראשונה בארץ (הזוג הוא שידוך שלי, עוד שניים ואני מקבלת כסא שמור בגן עדן, שורה ראשונה), וסיום בהודעה דרמטית.
אבל לא הספקתי לכתוב אותו כי היו לי עיסוקים אחרים. יש שיקראו להם חיים. אחרים יאמרו שלשחק AD&D זה לא חיים, אבל כל מי שיודע מה זה מספיק כדי לקרוא לזה ככה הוא חנון בעצמו אז לא ממש אכפת לי.
היה גם עוד פוסט עם רעיון אחר לחלוטין אבל אני לא בטוחה שהיום נגיע למשהו מהם.
היום הוא סתם פוסט ביניים רגיל ואולי יום אחד גם האחרים יזכו להכתב.

פוסטי ביניים מתאפיינים בשלושה דברים:
ראשית, אין להם כל מטרה.
שנית, הם לא באים להביע כל רעיון או לספר על שום חוויה ספציפית.
ושלישית, ברוב המקרים לכותב אין מושג מה הולכת להיות המילה הבאה, שלא לדבר על שורה.

זהו, רבותי, פוסט בסגנון אימפרוביזציה. רוצה להמציא את עצמו מחדש כל רגע ורגע, מתאמץ למתוח ולעניין. לעתים הוא עילוי מטורף ובמקרים אחרים הוא כשלון גורף. חסר מבנה, חסר צורה, קופץ בין נושאים ואסוציאציות, לא נכנס לעומק כמו פוסט מסודר ומתוכנן אבל גם לא מרדים כמוהו. הכותב לא יודע מה הוא הולך לכתוב והקורא לא מנחש את ההמשך.

החביתה שבבטן מחממת ומזכירה לי גם את הלילות הבודדים שעוד יעברו עלי בבית הזה. זה לא מעציב אותי. לא נכון יהיה לומר שלא אכפת לי, אבל אני משלימה עם המצב. ובוחרת אותו. הרי כל האופציות בעולם לפתור את הבדידות עומדות לפני, עדיין. אבל יש לה את הקסם שלה והיא מותירה לי הרבה זמן לעצמי, ועצמי היא אדם שאני מאוד אוהבת להיות בחברתו.
אולי דווקא בגלל מחסור בזמן עם עצמי אני חייבת אותה, את הבדידות הזו, כמו שמן אמבט חמים שעוטף את העור. לא הייתי משתמשת בדימוי הזה אילולא קניתי ביום שישי כמה מוצרי קוסמטיקה קטנים במתנה לכלה. אחר כך מצאתי את עצמי יושבת בסנטר ושותה בירה עם כמה אנשים שלא הכרתי, והולכת הביתה בעצלתיים. בחמש וחצי העירו אותי ברצף שני טלפונים מאותה בחורה, שלא הבינה למה לא באתי למסיבת הרווקות שלה בעוד אני לא הבנתי למה היא מתקשרת פעמיים לשאול אם אני אבוא כי הייתי בטוחה שזה בערב. עשרים וחמש דקות מאוחר יותר עישנתי סיגריה בנמל יפו וחיכיתי שיאספו אותי. עם הספינה.

רציתי גם לומר משהו על סיגריות, וליתר דיוק, על חוק המאפרה.
היה היה חוק במדינת היהודים שנקרא חוק המאפרה. זה לא היה השם האמיתי שלו. נדמלי שפעם קראו לו חוק העישון, אבל כולם שכחו את שמו האמיתי וקראו לו חוק המאפרה. זאת מפני שכל פעם שהיה מעשן נכנס לבר ומבקש מאפרה, היו אומרים לו שאסור. או אז היה לוקח המעשן תחתית של בירה, מכופף ומכווץ אותה בצורות שונות כיד הדמיון הטובה עליו, והופך אותה למאפרה. אחרי כן היה שולף אותו הלך סיגריה, מדליק אותה באמצעות מצית ומעשן על הבר. הברמן היה מסתכל ושותק, והחבר של ההלך היה מדליק סיגריה אף הוא, כי מי שמעשן לבד מת לבד. מסרטן.
פעם החוק הזה הרגיז אותי, היום הוא פשוט מצחיק.

טוב, נדמלי שנגמר האלתור שלי להיום. אני אלך לכתוב לי משהו אחר ואתם, שלושת קוראי הנאמנים, תצאו לבאר ותעשנו סיגריה בשבילי, עם מאפרה עשויה מתחתית של בירה. בעצם אני סבורה שלפחות שניים משלושתכם לא מעשנים, אתם יכולים במקום זה לשתות אלכוהול, עם תחתית עשויה מתחתית של בירה.

נשיקות

לעזאזל כבר תשע. הבטחתי לעצמי שבתשע אני כבר בבית ונכנסת למקלחת כי בשמונה וחצי יצאתי מכאן, אבל בשמונה וחצי היה רק עוד משהו קטן ודי.
אני עוברת בבית, אולי בטפשות, כי זה מעכב אותי. תיאטרון הסימטא ביפו. אני רוצה לקנות לי ספר מפות אבל בינתיים אין. בבית אין לי מדפסת ובמשרד היא לא מדפיסה צבע אז אין מה לחשוב על זה. אני מנווטת לפי מה שכתבתי לי על פתק מתוך מה שראיתי באינטרנט באתר של וואלה מפות. (מיושן אבל התרגלתי). הסימטאות של יפו לא הולכות ככה פשוט וצריך לדעת לנווט את המבוך הזה. הנה שוב שני הילדים החוזרים מהודו עם הגיטרה שראיתי בסיבוב הקודם. כאן כבר נראה לי מספיק קרוב ואין לי מושג איך לפנות מפה שמאלה, אני פשוט אחנה, זה מהיר יותר ברגל, חמש עשר דקות ואני שם. יש עוד כמה דקות עד עשר ואני אגיע בזמן.
עשרים דקות וחצי יפו מאוחר יותר, אחרי שבקושי מצאתי, הסדרנית אומרת לי שאין מקום ובכל מקרה ההצגה כבר התחילה. זה מפריע, וממילא אני לא אראה כלום אז חבל להתאמץ. אני ממשיכה להתחנן מתוך יאוש ותוך 5 דקות אני בפנים. פעם הדברים האלה לא היו עובדים בשבילי ואני מתחילה לחשוב שגידלתי כושר שכנוע/ מניפולציות/ יכולת לא לקבל "לא" כפשוטו שלא היה שם פעם.
ההצגה כבר אחרי הרבע הראשון ולמרות שיש אקדח על הבמה, הוא לא יורה. אני מאוכזבת. כמה רעיונות טובים וכמה קטעים נמרחים. דמות ראשית עם מנטליות שלא מתאימה לתיאור שלה. אם אתה רוצה להגיד משהו על הפלסטינים, אתה חייב להראות פלסטיני שירגיש אמיתי, לא מישהו שירגיש כמו ישראלי שמאלני שנמצא בסיטואציה של פלסטיני.
אחרי ההצגה אני לא רואה את הבמאי שבגללו בעצם הגעתי, והולכת.

יש יריד ביפו לכבוד חול המועד, כולם מסתובבים, כל מיני אנשים, ילדים נשים וטף, פה ושם חרדים, קהל מעורב.
אני עוצרת ליד איזה דוכן תכשיטים למרות שזה לא ממש מעניין אותי. למוכר נדמה שהוא מכיר אותי אז מתחילה שיחה. אני מוצאת עגילים של ינשוף. עדינים כאלה.
אני אומרת לו שאני לא הולכת הרבה עם עגילים, אני יודע שאת לא הולכת הרבה עם דברים, הוא אומר במשפט של מי שקולט אנשים מהשניה הראשונה.
מפה לשם אני נשארת שם כמה דקות לדבר. הוא נותן לי עוד ינשוף במתנה, לשים על המחזיק מפתחות. שואל מאיפה אני, ומאיפה במקור. גרתי בחיפה פעם, הוא אומר, אחרי הפינוי. של סיני. מציע לי פקאן מסוכר שאני אוהבת. מדבר על כמה שנים בתאילנד, על הספינה שלו שכאן בנמל, לקוחות מדברים איתו על העסק שלו באילת, ואני רואה מתחת לפנים צרובות השמש וחרושות הקמטים, דרך השיער הארוך והמבט מלא האור בעיניים, היפי אמיתי, מתוק, מלא תשוקה לחיים ולעולם. לא מישהו שעשה את זה בשביל הפוזה ועזב כשזה כבר לא התאים. מישהו אחר.
הייתי שם אולי רבע שעה. תוך כדי הזמן הזה הוא מכר לפחות 10 תכשיטים שונים, ואמר שאני מביאה לו מזל. כשהגעתי היה די דליל ואיכשהו כשנשארתי התמלא. אנשים באים למקום שאנשים אחרים נמצאים בו. ככה זה. הלקוחות באו והוא דיבר איתם והשיחה שלנו נקטעה והייתי כבר עייפה. התנצלתי שעבדתי היום 12 וחצי שעות והלכתי למצוא את האוטו.

בגלל המתנה אני אזכר בו עכשיו בכל פעם שאני אשתמש במפתח.

ועכשיו מקלחת.

מקווה שגם לכם היה ליל סדר נפלא ושיכור כמו שלי.

יום אחד אדם קם בבוקר ומגלה שהוא כבר לא בלוג.
הוא לא חושב כל היום בצורה של פוסטים.
הוא לא מגיב כל הזמן בלי הכרה.
הוא לא מחפש עוד כמה דקות באמצע העבודה כדי להכנס לאתר ולבדוק מה חדש.
יחצ"נים כבר לא שולחים לו ספאם.
בלוגרים כבר לא מתקשרים אליו כל היום וקובעים איתו לצהריים.
הקשרים שלו כבר במקום אחר.
בחורים כבר לא שולחים לו מיילים נמרחים/ מתחכמים/ מטופשים על בסיס שבועי בנסיון כושל לפתות אותו. (כן אני בטוחה שגם לבלוגרים גברים זה קורה. אחרי הכל, יש מספיק גייז בתל אביב)
הוא כבר לא יודע כמה מנויים יש לו, כמה קישורים יש אליו וכמה כניסות יש ביום, ומעדיף במובן מסויים שלא לדעת.

ועכשיו, אחרי שהורדתי את זה מהלב, אפשר לכתוב משהו אחר.
לדעתי לעבוד יותר מדי שעות זה ממש לא בריא. כלומר, 10-11 זה עוד נחמד, אבל 12+ יותר מיום אחד ברצף כבר מתחיל להיות לא לעניין. ז'תומרת, איך אני יכולה ללכת ליוגה בשמונה בערב אם אני במשרד עד תשע? קונפליקט!
העיקר הוא שנחמד. כשיש הרבה עבודה ומרגישים שעושים משהו עם היום ומתקדמים לאיזה אנשהו, שיש אקשן והכל זז ומהיר ויש מה לעשות. בימים שאין עבודה אפשר לטפס על הקירות מרוב שגעון, למזלי זה לא קורה יותר מדי לאחרונה.
עלה בדעתי שלפעמים אני מתגעגעת לכאן, לתקופה הזו של הכתיבה והזמן והרבה לקהילה. חלק מאלו שהכרתי עזבו וחלק עדיין כאן, אבל אני כבר לא כל כך, ואת זה קשה כבר לשנות.

[הבהרה: זה לא פוסט פרידה. אני מתכוונת לצוץ עוד פה ושם עם כל מיני שטויות. פשוט, זה לא מה שהיה פעם, כמו שאומרים אצלנו הזקנים.]

התאמצתי להנות כדי לשכוח את הכאב.

(סיפור חיי בשש מלים, תודה לאכילס).

בוקר שבת חורפית. פלורנטין עוד ישנה. קר בחוץ. שני עובדים של פיצה בזיליקום שוטפים את הרצפה ומספרים לעובר אורח על לקוח קמצן מהלילה שהיה, שוברים את הדממה שסביב. הרחובות ריקים, הפיצוציות סגורות. זקן מטייל עם כלב מדובלל ונעצר להאכיל חתולים שמנים. ההומלסים עברו למקום אחר מאז ששינו כאן את הספסלים. הרחובות עדיין רטובים מהגשם של הלילה.
ושקט, כל כך שקט, שאפילו מכונית תועה לא מפריעה את זה.

דווקא כשאני תקועה בבית בפוזת "אני-לא-באמת-חולה-אבל-לא-מתחשק-לי-להדביק-בזה-את-כל-המשרד-אני-עובדת-מהבית" החדשה שלי, friend for sale (להלן: ההתמכרות האינטרנטית הנוכחית שלי) תקוע, וה-DB שלהם נדפק כל כך חזק שנאלץ לחזור לגיבוי של כמה ימים אחורה (זמן בו, לפי מיטב זכרוני, הייתי שווה לכל היותר חצי מעכשיו, היו לי חיות פחות מגניבות ולא היה לי קונספט).

אבל בקטנה. יש ילדים רעבים בקמבודיה.

(וחוצמזה, יש לי מה לעשות הערב. זו הפעם הרביעית* ברציפות. אבל מי סופר.)

(* תיקון טעות: השביעית. זה מה שקורה כשלא סופרים.)

הכי אני פוחדת שיום אחד אני אתעורר ואגלה שאיבדתי את היכולת לכתוב. שהכל קלישאתי, ואולי תמיד היה.
אני אומרת את זה כי כשהכנתי לי ארוחת צהריים אי שם ב-14 וחצי בבוקר, והרהרתי לעצמי בכל מיני חוויות מהתקופה האחרונה שגורמות לי להרגיש כאילו החיים חוזרים ומזדחלים אלי כמו חבר ותיק שחוזר מטיול ארוך ונדמה תוך שבועיים שמעולם לא עזב אבל כל כך טוב שהוא כאן, לעזאזל.
אבל הכי הרבה חשבתי על סשן הצילומים ההזוי ההוא וכמה להסתכל על מצלמה משך שעה-שעתיים יכול לגרום לי להרגיש כל כך חשופה, כל כך שברירית. כל כך לא בטוחה שאני אוהבת את איך שאני, בכל מובן. כל כך מבינה עד כמה אני רק צריכה לאהוב את עצמי כמו שכל ניו-אייג'י שנה א' יגיד לכם אבל כמו שאומרים הניו-אייג'ים של שנה ב', כמה פשוט ככה קשה.

הכי מפחיד אותי שבגלל שאותן ההרגשות פקדו כבר כל כך הרבה אנשים אחרים, שתיארו אותם בכל כך הרבה בלוגים, הקלישאתיות כבר חוסמת כל אפשרות להתייחס לרגש הזה ברצינות, וכל מה שאגיד כאן יהיה חסר משמעות.

של סדרה עלומת שם.
העונה הראשונה היא די זבל. ראיתי את הכל ברצף בלי לחשוב, כדי לשכוח לעוד שעה שעתיים את החיים שלי. לא היה בה שום דבר מעודד, שום אופטימיות, הכל מורבידי כזה, והמוזיקה בסוף מדכאת.
העונה השניה טובה במפתיע. הכל נהיה רק עוד יותר מורבידי. הגיבור לובש שחור כל הזמן, לא יוצא לדייטים באופן עקרוני, לא מזדיין, וכל מערכות היחסים שלו נשארות בשלב הטיזרי שאינו יכול לבוא לכדי מימוש, והוא מבאיש ומתקלקל עוד לפני שהבשיל ופרח. אני יכולה להזדהות.
הוא יורד במעלית לגהינום ויוצא ממנה לתוך העיר שלו בחזרה. אין פתרון. אין נחמה. אין תקווה.
ומשהו ביאוש הזה מעיר אותו, כאילו מתוך היאוש המוחלט מתעוררת איזו התנגדות. התרסה. מאבק. תבוסה סופית.








אולי כדאי שאני אפסיק עם הלשבת בבית לראות סרטים הזה, יש סוגים אחרים של הרס עצמי שמזמן לא התעמקתי בהם.

יצאתי עם איזה בחור ממש טיפ טיפונת,
הוא נחמד וכיף וחכם, חתיך ומחבב אותי,
ולפני 5 דקות בשיחת טלפון קצרה אמרתי לו שזה לא יעבוד והוא לא הטיפוס שלי, ובכך סיימתי את יחסינו תוך פחות משבועיים.
יש לי בבטן את ההרגשה החמצמצה השמורה לבחורה ששוב מסיימת קשר עם מישהו די מוצלח שמתלהב ממנה והיא פשוט לא רוצה, כי ככה.

כל הבחורים הלא נחוצים האלה גוזלים יותר מדי זמן ואנרגיה.
אני חוזרת לחרם הדייטים שלי, ושימות העולם.

---

תגידו, למה הנושא החם הוא "חומוס, המאכל הלאומי"? למה הכל כאן מכוון לגיל 11? שעמום גדול.

עדכון: בסדר, הסבירו לי שאני לא מקשיבה מספיק לחדשות. ובכל זאת הנושא החם משעמם אותי כל פעם מחדש.

כשאפשר פשוט ללכת ברחוב, לפגוש ידיד טכניוני שלך, שהיה פעם שותף של, לנהל איתו שיחת חיינו-לאן קצרה, להיות מוזמנת טנטטיבית לבית המגניב שלו, שמסתבר שנמצא אולי 10 דקות הליכה משלך.
ובמשך כל השיחה יעמוד שם השותף שלו, שאף פעם לא פגשת קודם, אבל הוא מוצא חן בעיניך. לא כזה שנראה חמוד ואחרי דקה את חושבת לעצמך, אבל תוך שבוע הוא הרי לא יעניין אותי (מה שקורה קצת יותר לאחרונה, כי כזכור לקוראי הבלוג הנאמנים, לא היה לי דייט איזה 50 שנה), אלא כזה שנראה חמוד וגם אחרי 5 דקות הוא עדיין נראה חמוד.
לזכותו יאמר, שהוא פשוט לא דיבר הרבה, כי זו לא היתה פגישת חיינו-לאן שלו, כך שעדיין יש לו סיכוי להרוס עם יציאות מפגרות. (אני מנסה להיות פסימית כאן. סטיי ויד מי). חוצמזה, תמיד יש סיכוי שהוא יעשה דברים מוזרים, כמו: לא להיות בבית כשאני אבוא. לא להתחיל איתי (פחחחחחחח. לפי אתמול, לא נראה לי) או סתם להתגלות בתור סוג של מניאק שצריך להפטר ממנו (המממ.)

אבל כיוון שאתמול היה ערב מוצלח באמת, והספקתי:
- לשלוח מייל לאמא - אני יודעת שאתם למעשה קוראים את הבלוג רק כדי לשמוע על הריב, כי שום דבר מעניין אחר לא קרה כאן לאחרונה. ובכן, אחרי שנים של מאבקים, אמא שלי נאותה לפתוח ג'ימייל ועכשיו אני יכולה להתכתב איתה (כי לדבר זה עדיין יותר מדי). זה נורא מוזר, אבל לא רע בינתיים. רק תנו לי איזו חצי שנה ונגיע גם לשיחות טלפון.
- לראות עוד פרק של heroes - הירוז שולתתתתתתתתתת!!!!!!!!!!!!!!!!!1111111 יש מעט דברים שגורמים לי אושר כמו הסדרה הזו.
- ללכת לבקר את השכנים סטודיו-לצילום של שכנה חביבה ביותר שלי, ובזמן שהיא מולבשת ומאופרת בכחול בחדר השני, לשבת ולצפות בנערת גומי נקשרת, נתלית על חוטים בתוך שמלת תלאים אומנותית ויפהפיה, ומצולמת מכל כיוון.

ולכן לא הספקתי לכתוב אתמול, עם כל ההתלהבות הראשונית והכל. ואני חושבת, מה, פוסט שלם על זה שפגשתי בחור ברחוב ולא דיברתי איתו מילה?


כן. המציאות זה עניין של השקפת עולם. אני כותבת את שלי.

בשלושת הימים האחרונים יצאתי מהבית.
הערב הראשון היה בירה, שכמעט לא הגעתי אליה על סעיף עייפות. המקום והחברה היו נפלאים ואני נורא שמחה עליו.

הערב השני היה מסיבת רווקות, שארגנה חברה לא-תל אביבית של הכלה. כתופעת לוואי המקום היה בלתי נסבל (אם לא שמעתי מעולם על "מקום מהסרטים", כנראה יש לזה סיבה, והיא שלא ברור מה הוא עושה באחד העם, עם המוזיקה הזו והקהל הזה. סוג של מובלעת ראשל"צ קטנה בתוך תל אביב), בניגוד לחברה שהיתה מורכבת מחננות חיפאיות ותל אביביות קצת פחות חננות, עם תוכנית אומנותית שהיתה דווקא חמודה. חוץ מהעובדה שאי אפשר היה לשמוע את עצמי חושבת, או את מה שמי שיושבת לידי צועקת לי לתוך האוזן, או לעשן כי זאת שישבה לידי היתה בהריון, היה ממש כיף. אחר כך כל החיפאיות חתכו הביתה בלי להיות אפילו טיפה שיכורות, נגררנו לעוד פאב דבילי קצת פחות (המקומות השווים היו סגורים מדי, מלאים מדי או שלא היתה לנו הסכמה שהם באמת כאלו) וניסינו קצרות להעמיד פנים שאנחנו רוקדות. בעיקר שמחתי בשביל אלונה וכעסתי על עצמי שלא עשיתי יותר (כמו להתנגד מראש לזוועה של תחילת הערב וללכת למקום נורמלי, או לנסות להציע את מופע הקולנוע של רוקי לסיום).
ובקטנה: זו הפעם השניה בחיי שבה הזמנתי קרפצ'יו. אין שום דבר טוב במנה הזו חוץ מהעובדה שהשם שלה מצלצל יפה.

והיה את אתמול.
אתמול היתה יציאת רחמים. אישאחד ריחם עלי סלאש דאג לי, ובדיוק הגיע לתל אביב לפגוש את החברה הנוכחית שלו. הוא הציע לי להצטרף אליהם לקפה או משהו. התלבטתי בין, הערב הזה עלול להיות נורא מוזר, לבין, כמה רע כבר יכול להיות לצאת מהבית.
הוא אמר שהחזה שלי גדל, פשוט מפני שאילו היה אומר לי שרזיתי, כמו לכל שאר הבנות, הייתי נעלבת.
הלכנו לסרט ההוא עם ריצ'רד גיר, מבוקש, שמישהי מהעבודה טענה באוזני בעקשנות שהוא טוב במפתיע, בניגוד לכל הסרטים שלו בעשרים השנים האחרונות. אישית אני חושבת, ש"תפוס את הכלה" או איך שלא קראו לזה, היה יותר מוצלח (אם כי לא בהרבה). ואני עוד המלצתי לה על סטארדאסט. תשכחי מזה, את שומעת? סטארדאסט חרא סרט! אל תלכי, את תסבלי מכל שניה!
(זה היה משכנע?)
את "מבוקש" אפשר לסכם כך: האו"ם הוא ארגון קקיוני ומגוחך שעסוק בלהעמיד פנים שהוא עושה משהו, ולהסתיר את העובדה שאינו עושה דבר (כמו למשל, לחפש פושעי מלחמה שהוא מתיימר למצוא). אני אישית סבורה שזה בכלל לא נכון, האו"ם אינו מנסה להסתיר את העובדה שאינו עושה דבר, ובכלל לא ברור לי למה צריך סרט שלם כדי לומר את המובן מאליו.

ועכשיו, אני אעביר ביקורת על הבחורה, כי בשביל זה יש לי בלוג. היא קצת יותר מדי נחמדה, במיוחד כלפי, מבוגרת סלאש מאופרת מדי, לא מספיק צינית, לא אינטיליגנטית בצורה מרשימה באמת אבל גם בשום אופן לא טפשה, יש לה פלצנות תרבותית, והיא כנראה מוצצת ממש טוב, אחרת הוא לא היה יוצא איתה (בלי שום קשר לרשימת התכונות לעיל).
תוך כדי הסרט, ניסיתי לחשוב מי יותר פטתי: אני, שיוצאת עם אישאחד וחברה שלו רק כי הוא מרחם עלי, הוא, שהוא יוצא איתה למרות שהוא יודע שזה לא יעבוד (אבל היא מוצצת טוב אז מה זה משנה), או היא, אם כי לזה לא היה לי נימוק טוב.
החלטתי להכנס לפוזה הקבועה שלי מהזמן האחרון (כלומר, ששמרתי מהמסיבת רווקות): הסנובית התל אביבית המשועממת. הפוזה הזו יכולה להיות די כיפית, כי יוצא לך להתלונן כל הזמן, בפני אנשים פרובינציאליים, על משהו שמנקודת ראותם העגמומית הוא חלק מהקסם התל אביבי הבלתי מושג, ומבחינתך הוא נושא שזכותך להתרעם, להביע דעתך עליו ולמתוח עליו ביקורת, רצוי שלילית. כמו כן, זלזול מוחלט באנשים (אם תושבי הפרובינציה אכן יכולים להחשב כבני אדם) מגיע כחלק מהחבילה.
הבעיה היחידה עם הפוזה הזו היא שאני לא סובלת אותה.
למען האמת, אני לא בטוחה שאני באמת מתנהגת ככה. לא כל הזמן. אני כן בטוחה שזה בדיוק איך שמתחשק לי להתנהג, וזה מתחיל להיות מטריד. חלק מהאישיות שלי שמביט בי מהצד משווה אותי לכל מיני כלבות בלתי נסבלות שיצא לי לצערי להתקל בהן. החלק שמתנהג ככה נרעש באמת ובתמים מהפרובינציאליות ואינו מבין למה הוא צריך להיות נחמד לאנשים כאלו. החלק ששונא את הכלבתיות מכריח את הכלבה להיות נחמדה בכל זאת וכך נוצרת, ובכן, צביעות.
איכס.
אני מקווה שזה יעבור מהר.

---

היום בבוקר שאלתי את התאילנדים ששרים למטה איך קוראים לשיר שהם שרים, שאני שומעת כל שבת. הם אמרו לי ומיד חיפשתי ביוטיוב. והריהו לפניכם - הביצוע הקולי הטוב ביותר שמצאתי (פרט למקורי שמתחת לבית שלי), עם הוידאו המכוער ביותר. נסו לדמיין את זה עם גיטרה, טיפ טיפונת יותר מהר, ומקהלה מעורבת של גברים ונשים.

<!object,application/x-shockwave-flash,http://www.youtube.com/v/GWAYQTF10mk,425,350,object>

- קצה, אין לך חיים. תעשי עם עצמך משהו.
- לא רוצה.
- את לא רוצה כי את בדכאון. אני מכירה את זה, צריך לגרור אותך בכוח אחרת את לא תצאי מזה.
- אני לא רוצה לצאת מזה, למה את הורסת?
- נו, זה מהתסמינים של דכאון -  פסיביות ואדישות למצב! חשבתי שעברנו את זה וסיכמנו שאנחנו לא עושות את זה יותר!
- זו היתה תקופה והיא עברה. אם לא מתחשק לי לצאת מהבית ולפגוש אנשים שלא מעניינים אותי, אלא רק להשאר ולראות סרטים, לקרוא ספרים ולכתוב, או לחשוב עם עצמי, מה רע בזה?
- את בורחת.
- ואת בורחת החוצה.
- אני מגיעה עם זה להמון מקומות!
- גם אני! תראי, זה לא כמו הדכאון ההוא. אני לא יושבת כאן בחוסר מעש, אני מקבלת תרבות פנאי! אני סותמת חורים בהשכלה! אני מחפשת דברים באינטרנט! פשוט אין לי כוח לחברה, זה הכל.
- את דווקא צריכה חברה.
- לא עד כדי כך. לא רוב הזמן.
- חוץ מכשקורה לך משהו רע.
- טוב, זה נכון. בערך.
- נו?
- הדרך שלך לא יותר טובה. זה כבר לא עושה לי את זה. ז'תומרת, אולי זה יעשה לי את זה מתישהו בעתיד אבל כרגע זה פשוט לא מושך אותי. ככה זה כשמתבגרים - פשוט מעדיפים דברים אחרים.
- את בודדה.
- גם עם אנשים אני אהיה בודדה.
- ולא עשית סקס כבר מזמן.
- לא בא לי.
- אבל כמה זמן את יכולה ככה? זה לא בריא! זה יכול להרגיע אותך, תהיי יותר רגועה, תפסיקי עם הלחץ והתקופה המעיקה הזו!
- אני רוצה להיות בתקופה מעיקה. בתקופות השטחיות שלי האישיות לא מתפתחת בכלל. וחוצמזה, הכלל הראשון שלי הוא בלי סקס כשלא בא לי, ולא בא לי. ולפני שתגידי עוד משהו, גם דייטים לא בא לי. ממש לא.
- את הופכת ליצור מסוגר ובודד.
- אז?
- ואת בורחת לעבודה.
- זה יעיל.
- מתחשק לך למות פעמיים ביום.
- כן, נו, כי רבתי עם אמא.
- תפתרי את זה.
- איך בדיוק?
- או עם אח שלך.
- לא בא לי. שיתנהגו כמו בני אדם. נמאס לי להיות זאת שכולם דורכים עליה. או שיתנהגו אלי אחרת, או שלא יתנהגו אלי.
- זה עושה גם לך רע.
- ויעשה לי עוד יותר רע לדבר איתם.
- טוב. אז רק תחזרי לדייטים.
- לא רוצה.
- את חייבת לשנות משהו.
- אולי. אני אחשוב על זה.